<h1>עבוה"ק לרשב"א בית נתיבות שער רביעי</h1>
<h2>דף יט.</h2>
מפליגין בספינה לדבר מצוה ואפילו בערב שבת, ולהפליג אף לדבר הרשות ברביעי בשבת מותר, אבל בחמישי בשבת וערב שבת אין מפליגין לא בנהרות ולא בים הגדול, ועכשיו נהגו הכל להפליג אפילו בערב שבת ולא ידעתי על מה סמכו אלא שראיתי לגדולי ישראל עשו כן ולא חשו לדבר ולא נגלה לי טעמם. המפליג אף לדבר מצוה בערב שבת יש מי שהורה שצריך להתנות על מנת לשבות ואינו צריך לשבות. ויראה לי שאינו צריך להתנות ובין כך ובין כך מותר. ובשבת עצמה משחשכה נזהרין הכל מלהפליג, אלא שמקצתן נכנסין בספינה שהיא למעלה מעשרה וממתינין עד שיקדש היום ומקדשין בספינה ויורדין לבתיהם ואם הוצרכו להפליג ביום השבת נכנסין ואינן נמנעין. ויראה לי שטעות הוא בידם שכל שהיה בכניסת השבת למעלה מעשרה ואינו ראוי לקנות שם שביתה, אם ירד למטה מעשרה משחשכה שם קנה שביתה והרי זה כאילו קנה שם שביתה בין השמשות וכמו שיתבאר.
קרונות שקושרין להן בהמות למושכן אפילו נכנס להן מתחילת השבת, אסור לישב בהן בשבת כדרך שאסרו לרכוב על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה.
<h2>דף לד.</h2>
עירובי חצרות ושיתופי מבואות שהניחן לאחר שחשכה לא עשה ולא כלום. הניחן בין השמשות אע"פ שהוא ספק יום ספק לילה קנו, שספיקו להקל. גדולה מזו אמרו שאם עירב על שנים לאחד עירב מבעוד יום ונאכל עירובו בין השמשות, ולאחד עירב בין השמשות ונאכל עירובו משחשכה שניהם קנו עירוב, שבין השמשות ספק יום ספק לילה הוא והולכין בו להקל לזה ולזה בדברים אלו, מפני שאין עירוב ושיתוף אלו לקנין אלא לערב רשויות, ואפילו לכתחילה מערבין ומשתתפין בחצרות ומבואות בין השמשות. הניחו בין השמשות ונאכל בבין השמשות עצמו, באמת אמרו בזה ודאי לא קנה עירוב ממה נפשך. נאבד או נשרף קודם בין השמשות אינו עירוב. ספק נאכל קודם שחשכה או לאחר שחשכה הרי זה ספר עירוב וכשר. וכן עירב בתרומה טהורה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשכה נטמאת, הרי זה ספק עירוב וכשר, ספק בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב, אין זה ספק עירוב כשר ולא קנה עירוב עד שידע שעירב בתרומה טהורה.
<h2>דף ק:</h2>
ולטלטל מספינה לספינה אפילו מוקפות זו לזו ואין שום אויר מפסיק ביניהם ועירבו, אסור לטלטל מזו לזו. ואם היו קשורות זו לזו וערבו מטלטלין מזו לזו. במה דברים אמורים בשהיו קשורות בדבר שיכול להעמידן, אבל קשרן בדבר שאינו יכול להעמידן הרי הן כמופסקות מזו לזו ואין מטלטלין מזו לזו. קשרן בדבר שמעמידן ועירבו ונפסקו נאסרו, חזרו ונקשרו בדבר המעמידן בין בשוגג בין במזיד בין בטעות בין באונס, חזרו להיתירן הראשון הואיל והיו מותרות כשקידש היום, ויש מי שאסר כשחזרו ונקשרו במזיד, ואין דבר זה מחוור והראשון עיקר.
הים נידון ככרמלית שאין מודדין מקרקעיתו של ים אלא רואין את המים כקרקע עבה, והספינה בזמן שהיא גבוהה עשרה נדונית משום רשות היחיד ואע"פ שהיא קצרה למטה בקרקעיתה ואין בה רוחב ארבעה בפחות משלושה לפי שרואין המחיצות העליונות כיורדות ונמשכות עד למטה, שאין בקיעת הדגים בקיעה כמו שביארנו. ולפיכך כל שהיא גבוהה עשרה אין מוציאין ממנה לים ואין ממלאין מן הים לספינה, וכיצד הוא עושה ויהא מותר לדלות מן הים ולשפוך לה, מוציא דף מן הספינה וחוקק בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ומשלשל סביב הדף מחיצות עשרה ואע"פ שאין מגיעות לים, שבמים התירו מחיצה התלויה המשולשלת מלמעלה למטה עשרה כמו שביארנו ואין צריך לשקע ראשי המחיצות במים, וממלא או שופך מן הים לספינה ומן הספינה לים דרך אותו מקום ארבעה. ואם רצה שופך שופכין שלו בחודה של ספינה והמים יורדין להם לים, ואע"פ שהמים יוצאין מכוחו מרשות היחיד לים אין בכך כלום שלא גזרו כוחו בכרמלית. ולפיכך אם בא להשתין מים ולא עשה מקום ארבעה, משתין בחודה של ספינה ומים שותתין ויורדין ואין בכך כלום, אבל להשתין מן הספינה לים אסור וכן אסור לרוק מן הספינה לים. נהגו הולכי ימים לעשות צרכיהן מן המשוטות לים. ואם אותו מקום אינו גבוה עשרה טפחים מעל המים אע"פ שרחב ארבעה מותר, שכל שאינו גבוה עשרה טפחים אע"פ שהוא רחב ארבעה הרי הוא ככרמלית, והרי זה מוציא מכרמלית לכרמלית, ואין אומרים אילו היתה הספינה ביבשה היה מקום המשוטות למעלה מעשרה טפחים או יותר והרי הוא כחורי רשות היחיד, אלא אין לך בזה אלא מקומו ושעתו ועכשיו אין אותו המקום למעלה מעשרה אלא תוך אויר הכרמלית והרי הוא ככרמלית. לא היה מקום המשוטות רחב ארבעה אע"פ שהוא גבוה עשרה מותר, שהרי הוא נידון משום מקום פטור. היה רחב ארבעה וגבוה עשרה אין לו תקנה אלא אם כן עשה לו מחיצות עשרה כמו שביארנו. ויראה לי שאם אי אפשר לו אלא אם כן עושה צרכיו בספינה שהוא מותר, שבכל כיוצא בזה אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה בלאו דלא תסור.
<h2>דף קכב.</h2>
עשו הגויים כבש בשבת לירד בו, יורד אחריו ישראל ואפילו עשאוהו לעצמן בפניו ומכירין אותו, שאין הכבש דבר שיוסיפו בו בשביל ישראל, שהכבש הראוי לאחד הוא הכבש הראוי למאה, אבל אם עשאוהו כדי שירד בו ישראל לבדו ולולי הישראל לא עשאוהו, לא ירד בו ישראל.
